במהלך טיול להודו בשנת 2024 עם בת זוגתי, בת גלים מלכה, הגענו לעיר פושקר. מקום רוחני, צבעוני, ומוקד מפגש מרכזי עבור מטיילים מהעולם כולו.
באחד הימים נכנסנו לבית חב״ד המקומי. מתוך שיחה עם השליח שפועל במקום, עלה רעיון שהפך במהרה לשליחות משלנו: ציור קיר משמעותי על אחד הקירות המרכזיים בבית.
עמדו לרשותנו רק שבעה ימים בעיר, אבל משהו בחלל הזה, בקיר הריק, באנשים שעברו שם, ובתחושת החיים הפועמים, קרא לנו לפעול. יצאנו למסע אל עיר סמוכה כדי לאתר ציוד, צבעים וחומרים — מה שהתברר כהרפתקה לא פשוטה בפני עצמה. דווקא דרך החיפוש והמאמץ, התחזק בנו הרצון להפוך את הרעיון למציאות.
החזון היה ברור: ציור שידבר לכל יהודי. בחרנו לצייר את בית המקדש, לא כהעתקה היסטורית אלא כפרשנות אישית ומרגשת.
עבדנו שלושה ימים רצופים: קילפנו את הקיר, טייחנו, שרטטנו, והנחתי כתם אחר כתם. בת גלים, שותפתי המלאה לתהליך, הייתה יד ימיני בכל פרט — מהטכני ועד העיצובי. התהליך הפך לחוויה משותפת, לא רק שלנו, אלא גם של עשרות מבקרים, מטיילים ואנשים מקומיים שצפו מהצד, שיתפו, העירו וחייכו.
אחד האלמנטים שנשזרו בציור הוא פרט קטן אך משמעותי — חזית 770, בית חב״ד העולמי בברוקלין. מקום שפועם בלבם של שליחים ויהודים רבים ברחבי העולם. זהו גם חיבור אישי עבורי: כמי שגדל בקהילת חב״ד בצפת, מצאתי את עצמי שנים לאחר מכן חוזר להתחבר מחדש, בדרך משלי.
את היצירה הקדשנו לזכרו של הרב צבי קוגן הי״ד, שליח חב״ד באמירויות, שנרצח ימים ספורים קודם לכן. בתוך כל צבע וקו ניסינו לא רק לצייר, אלא לזכור, לחבר ולתת חיים.
