כאמן שאוהב לחקור מרקמים, טקסטורות, ולמתוח את חוט המחשבה אל מעבר לגבולות הרגיל, אני נמשך פעמים רבות ליצירה מתוך חומרים יומיומיים. החורף ההוא, תוך כדי הכנת מרק ירקות סמיך ועשיר עם בצל, גזר, סלרי, תפוחי אדמה ועוד, נחשפה לפניי "ערימת פסולת" של קליפות. אבל לי היא נראתה כמו אוצר.
משהו בצבעים, בצורות, ברכות החומרית של כל קליפה הדליק בי את הדמיון. במקום לזרוק, פרשתי משטח עץ גדול והתחלתי להניח, קליפה אחר קליפה, בתנועה איטית, מדויקת, כמעט טקסית. בעזרת פינצטה סידרתי פיסות קטנות לכדי דמות מוכרת ואהובה: וינסנט ואן גוך.
הקליפות הפכו לגווני עור ושיער, עלי סלרי לכתפיים, פרוסות גזר לקווי אור וצל, ובצד הונח סכין מטבח תזכורת שזו יצירה שנולדה מהרגע, מתוך שגרת המטבח עצמה.
החתימה, עשויה קליפות חתוכות, הפכה את הכל ליצירה שלמה, זמנית אך מלאה נוכחות.
היצירה הזו נזרקה מיד לאחר סיומה. היא לא נועדה להישמר, לא להיתלות ולא להימכר. כמו ציור בחול או פסל בחוף ים, היא נוצרה כדי להרגיש, כדי לשהות בתוך הרגע, כדי לזכור שגם אמנות יכולה להיות זמנית ועדיין מלאה ערך.
